פני יהושע על ברכות כ״ב

1 בפרש"י בד"ה אלא לאו רבי יהודה כו' ואי לרבי יהודה לית ליה תקנת עזרא כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך שנראה דוחק גדול לומר דשום תנא לית ליה תקנת עזרא מדמקשה הש"ס לקמן ע"ב בפשיטות ונחזי עזרא היכי תקן משמע שהדבר פשוט הוא אמנם למאי דפרישית בסמוך שפיר מצינו למימר דאף למאי דס"ד השתא אית ליה לר"י תקנת עזרא בד"ת ממש מהנך טעמי דפרישית ומשום הכי מקשי הש"ס מתפלה דדמי נמי לברכות בהנך טעמי כנ"ל אלא דמלשון רש"י לא משמע כן ודו"ק:

2 מיהו אכתי איכא למידק אסתמא דתלמודא גופא מאי מקשה מתפלה דמצריך רבי יהודא טבילה דלמא שאני תפלה דחמור טפי לענין הך טבילה תדע שהרי כתבו התוס' לקמן בד"ה ולית הלכתא דאפילו למאי דנהוג עלמא כריב"ב אפילו בד"ת אפ"ה יש מפרשים דלתפלה בעי טבילה וכ"כ כמה פוסקים אלמא דתפלה חמורה אפילו מד"ת ממש מכ"ש דחמיר מברכות דקילי טפי מדברי תורה דהא עיקר אסמכתא דריב"ל דאסמכה אסיני היינו לענין ד"ת ממש ונ"ל ליישב דהא דמחמרינן בסמוך בתפלה טפי מבד"ת היינו לבתר דבטלוה לטבילותא משום ביטול ת"ת דטריחא להו מלתא לבטל מלימודם עד שיבטלו מש"ה כתבו קצת פוסקים שיש להחמיר טפי בתפלה דלענין זה לא בטלו התקנה כיון שיכול לטבול או ליתן עליו תשעה קבין קודם שיתפלל משא"כ השתא בסוגיא דהכא דלענין עיקר תקנת עזרא איירי לא משמע ליה לחלק בין תפלה לברכות כן נ"ל ועדיין צ"ע:

3 בגמ' ומי אית ליה לר"י הרהור והתניא ב"ק שאין לו מים לטבול כו'. יש לדקדק לפמ"ש במשנתינו דלפרש"י ותוס' ע"כ צריך לחלק בין יש לו מים לטבול לאין לו מים לטבול כדמפליג בירושלמי וע"כ דלשיטתם תלמודא דידן נמי סבר הכי דאלת"ה הוי מתני' דלא כמאן מהנך תנאי דברייתא דהכא דלא כר"מ ודלא כר"י וא"כ לא הוי מקשה הכא מידי דהא מצינו למימר דהא דאמר ר"י מוציא בשפתיו היינו משום דאין לו מים דעלה קאי. משא"כ במתני' דיש לו מים מש"ה אינו מוציא בשפתיו אלא מהרהר וכ"ש דלא הוי ק"מ מהא דמחייב ר"י טבילה לענין תפלה דמסתמא ביש לו מים איירי דומיא דרישא דוירד לטבול ועוד דלישנא דמתני' גופא הכי דייק מדקתני הזב שראה קרי כו' צריכין טבילה ולא קאמר אסורין להתפלל עד שיטבול כדקתני בכל הנך בבי דרישא אע"כ דביש לו מים איירי ומש"ה קאמר צריכין טבילה א"כ ממילא דר"י נמי בהכי איירי:

4 מיהו יש ליישב דלק"מ דנהי דלפרש"י ותוס' מוקמינן מתני' דב"ק ביש לו מים היינו אליבא דר"מ והכי מפרשינן מתני' דבק"ש מהרהר דכיון שיש לו מים אלא שאין מזומנים לפניו בתחלת זמן ק"ש מש"ה סגי בהרהור כדי לקרותה בעיקר זמנה ועם הצבור ואח"כ ירד ויטבול ויוציאה בשפתיו עם הברכות ומש"ה אין צריך להרהר בברכות בראשונה וכן הא דקתני על המזון מברך לאחריו היינו נמי שיהרהר מיד לאחר המזון ואח"כ ירד ויטבול ויוציא בשפתיו כשלא יתעכל המזון במעיו או אפשר דבבה"מ שלאחריו ר"מ נמי מודה דמוציא בשפתיו אפי' בשיש לו מים כיון שהוא מדאורייתא ואפשר שישכח לברך אח"כ עד שיתעכל המזון במעיו. אבל בבה"מ דלפניו קאמר ת"ק דאינו מברך אפילו בהרהור דהרהור זה מה טיבו דאע"ג שיש לו מים אפילו הכי לא שייך לומר שירד ויטבול לאחר האכילה ויברך בה"מ דלפניו שהרי צריך לברכה קודם אכילה דוקא נמצא דכל זה מצינו לפרש במלתא דת"ק. משא"כ במלתא דר"י דאמר מברך לפניהם ולאחריהם ועל בה"מ דלפניו נמי קאי א"כ תו לא מצינו להלק אליביה בין יש לו מים לאין לו מים מה"ט גופא דהא לא שייך בה"מ דלפניו לאחר האכילה כדי שנאמר שיוציאה בשפתיו אח"כ. אע"כ דאפ"ה קאמר ר"י מברך לפניו והיינו שיוציא בשפתיו כדקאמר הכא וא"כ מקשה שפיר ומי אית ליה לר"י הרהור דו"ק:

5 שם מעשה בתלמיד אחד כו' א"ל בני פתח פיך כו' שאין ד"ת מקבלין טומאה. וכתבו התוס' בפרק מרובה דריב"ב סובר דלא תיקן עזרא הך תקנה. ועוד תירוצים אחרים ע"ש. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל שאין צורך לכך. אלא דריב"ב סובר דעזרא לא תיקן אלא בבריא המרגיל כדמשמע פשטא דמילתא שהטעם משום קלות ראש או שלא יהיה ת"ת מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים משא"כ לאונסו לא תיקן כלום לד"ת. ולפ"ז מצינו למימר דריב"ב היה יודע באותו תלמיד דלאו בריא המרגיל הוה שלא היתה אשתו עמו אלא שראה קרי לאונסו. אלא דאפ"ה היה מגמגם שהיה רוצה לטבול בטבילה ממש או בט' קבין משום נקיות וגדר טומאה מש"ה קאמר ליה ריב"ב שפיר בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין ד"ת מקבלין טומאה. ואפשר דמה"ט גופא קאמר רנב"י דנהוג עלמא כריב"ב בד"ת והיינו לבתר דבטלוה לטבילה ממש משום צינה ומשום ביטול פריה ורביה וביטול תורה כדאמר בסמוך אלא שעדיין היה מן הדין להצריך מיהא ט' קבין משום נקיות וגדר טומאה דבהא לא שייך טעמא דצינה דאפשר בשאובין ומש"ה קאמר רנב"י דבהא נמי נהוג עלמא להקל כריב"ב שאין ד"ת מקבלין טומאה כנ"ל והשתא א"ש מה שנחלקו התוס' בסמוך והפוסקים לענין תפלה דטעם המחמירין משום דלא שייכי הנך טעמי בתפלה כמו בת"ת וטעם המקילין דכיון דעיקר תקנת עזרא היתה לד"ת דאסמכה אסיני דכיון דבטלו עיקר התקנתא דד"ת גופא תו לא שייך להחמיר בתפלה יותר מד"ת כן נ"ל נכון לולי שתוס' בפ' מרובה לא פירשו כן:

6 שם אמר ריב"ל מה טיבן כו' הא איהו דאמר ב"ק אסור בד"ת כו' עד אפשר בנתינה. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דלפ"מ דס"ד לעיל מעיקרא דריב"ל דדריש סמוכים היינו מדרשא גמורה וא"כ היאך הוי קאמר הכא דאפשר בנתינה והא נתינת ט' קבין לא רמיזי כלל באורייתא כו' ע"ש. וכבר עלה בלבי ליישב דהא דדריש ריב"ל סמוכים מה"ת היינו לענין בריא המרגיל דבענין זה היה עיקר אזהרה בסיני אל תגשו אל אשה והיינו משום דעיקר טעמא משום קלות ראש. משא"כ הא דקאמר ריב"ל הכא מה טיבן של טובלי שחרית דאפשר בנתינה היינו בבריא לאונסו אלא דעדיין צריך לי עיון כיון דבכל השקלא וטריא דלעיל מתחלת הסוגיא ועד סופו דרמי דר"י אדר"י ולא מפליג בין בריא המרגיל או לאונסו וא"כ משמע דלמאן דמסמיך להך טבילה אסיני תו אין לחלק בין בריא המרגיל או לאונסו כיון דאשכחן בסיני דעיקר פרישה שלשה ימים היה בשביל נשים הפולטות אח"כ וא"כ בהאי שעתא שפולטות סוף ג' ימים תו לא שייך הך טעמא דקלות ראש אע"כ דמאן דמסמיך לה אסיני לאו משום טעמא דקלות ראש לחוד אלא משום חשש טומאה נמי כדאמרינן בפ' ר"ע דמהכא יליף ר"א ב"ע דפולטת ש"ז ביום השלישי שהיא טמאה וא"כ לפ"ז צ"ל למאי דקס"ד מעיקרא דריב"ל דריש דרשא גמורה לא אסיק אדעתיה הא דאמר ריב"ל הכא דאפשר בנתינה וההוא דריב"ל דהכא היינו לפי המסקנא דלעיל דריב"ל לאסמכתא בעלמא קאמר הכי. ומה שאמר אפשר בנתינה היינו בכל ענין בין במרגיל ובין לאונסו דאע"ג דעיקר תקנת עזרא היה בטבילה ממש עכ"פ לבריא המרגיל אפ"ה רצה ריב"ל לעקור טבילה זאת כדאיתא להדיא בירושלמי דביומוהי דריב"ל בקשו לעקור טבילה זאת מפני נשי גליל שהיו נעקרות מפני הצינה ואמר להם רבי יב"ל דבר שהוא גודר את ישראל מן עבירה אתה מבקש לעקור ומייתי נמי ההוא עובדא דריקא אחד שתבע אשה לדבר עבירה דמייתי רבי חנינא בסמוך. והשתא א"ש דנהי דריב"ל לא רצה לבטל טבילה זו מפני הצינה משום גדר עבירה מ"מ הא לא שייך ה"ט אלא לענין בריא המרגיל משא"כ בבריא לאונסו דלא שייך ה"ט דגדר עבירה שפיר ביטל הטבילה כה"ג מפני הצינה ואי משום נקיות אפשר בנתינה כנ"ל:

7 שם אמר ר' חנינא גדר גדול גדרו בה. נראה שמזה הלשון משמע ליה להרמב"ם דגדר זה גדרו חכמים שאחר תקנת עזרא דהוא לא תיקן אלא לד"ת דלא שייך אלא בתלמידי חכמים והם גדרו אפילו לענין תפלה כדי להרחיק כל בני אדם מגדר עריות ואהא מייתי שפיר ברייתא דמעשה באחד שאמרו לו ריקא כו' ובזה נתיישב תמיהת הכ"מ על הרמב"ם ז"ל שם:

8 שם אמר ליה ר"ה לרבנן כו' אי משום צינה אפשר במרחצאות א"ל ר"ח וכי יש טבילה בחמין כו'. לכאורה משמע מהכא דאין להטיל מים תמין לתוך המקוה משום גזירת שאובין אף שהתירו חכמים בכה"ג לכ"ג ביה"כ כדאיתא ביומא דף ל"ד אלא שאין טעם לומר כן דכיון דעיקר הטעם אינו אלא משום שאובין וא"כ לכ"ע בשאובין גופא הא אית ליה תקנתא ברבייה ובהמשכה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי קאמר ר"ח וכי יש טבילה בחמין והא ודאי אשכחן שפיר טבילה בחמין להפיג הצינה ע"י רבייה והמשכה. אע"כ הא דקאמר הכא וכי יש טבילה בחמין היינו משום דטריחא מלתא לעשות כן ומשום הכי היה מזלזלים בטבילה זו. והא דקאמר ר"ה מעיקרא אפשר במרחצאות היינו לישב באמבטאות של חמין במרחצאות דבכה"ג ליכא טירחא כלל שהרי היו רגילין לרחוץ במרחצאות כה"ג בכל יום כדאי' בפ' כירה דאפילו בשבת ראו שאין הדבר עומד והתירו לרחוץ בחמי טבריה אלמא שדבר שכיח ומצוי היה מאד ואהא מהדר ליה ר"ח שפיר וכי יש טבילה בחמין דלישב באמבטי של מרחצאות ודאי לא מקרי טבילה כלל דהא שאובין ממש נינהו וא"כ לפ"ז אין מכאן ראיה כלל לאסור להטיל מים תמין לתוך המקוה ולחלק בין כ"ג לשאר בני אדם דבירושלמי דיומא משמע איפכא דבכ"ג יש להחמיר טפי כנ"ל ועל דרך זו יש ליישב ג"כ הא דקאמר בתענית פ"ק דף י"ג טבילה בחמין מי איכא ומצאתי כן להדיא בספ"ק דתמורה דף י"ב בתוס' בד"ה אין המים שאובין שר"י בעל התוס' מפרש ג"כ סוגיא דתענית על דרך שכתבתי ע"ש ולענין מעשה הארכתי בתשובה ויבואר קצת בק"א:

9 בגמרא אמר אביי עזרא תיקן לבריא המרגיל כו' ולמאי דפרישית לעיל בסמוך מצינן למימר דאביי ורבא גופא אליבא דהנך תנאי ואמוראי בהא קמפלגי דאביי סבר אליבייהו דסברי כריב"ל דתקנת עזרא היינו דאסמכו אסיני וכיון דהתם בסיני לאו משום קלות ראש לחודא איירי אלא משום גדר טומאה נמי מדאחמיר רחמנא בפולטות א"כ שייך ה"ט נמי לענין בריא לאונסו משום גדר טומאה ונקיות אלא דהיקל עזרא בלאונסו דסגי בט' קבין אבל רבא סובר דהנך תנאי ואמוראי לית להו דריב"ל דאסמכו אסיני אלא דעיקר תקנת עזרא היה משום גדר ערוה כעובדא דרבי חנינא בסמוך או כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהם כתרנגולים וא"כ לא שייך הנך טעמי אלא בבריא המרגיל משא"כ בלאונסו לא תיקן עזרא כלל. או שנאמר דרבא נמי סבר כטעמא דרבי יב"ל דאסמכו אסיני אלא דסובר דפולטת נמי כבריא המרגיל דמי כיון שבתחלתה היה ע"י הרגל דבר ושייך ביה טעמא דקלות ראש כנ"ל ותו לא מידי:

10 במשנה היה עומד בתפלה כו' לא יפסיק אלא יקצר. ומסיק בירושלמי דמתני' ברבים אבל בינו לבין עצמו יפסיק כו' ע"ש. וכבר כתבתי לעיל דתלמודא דידן נמי הכי סבר מדמקשה והרי תפלה דדבר שהציבור עוסקין בו אלמא דבציבור איירי כדפרישית התם וא"כ יל"ד על הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שלא חילקו בכך. ונהי דבמאי שהשמיטו הטור והש"ע דין זה לגמרי אפילו דמשנתינו היינו משום שפסקו כשיטת הפוסקים דהא דנהוג האידנא עלמא כריב"ב ובטלוהו לטבילותא היינו בין לד"ת ובין לתפלה. משא"כ הנך פוסקים שכתבתי שסברו דלענין תפלה לא בטלוהו ומשום כך הביאו דין זה דמשנתינו א"כ הו"ל לאתויי נמי הך דירושלמי כיון דתלמודא דידן נמי סבר הכי כדפרישית ואפשר דמשמע להו דהא דקאמר לעיל והרי תפלה דבר שהציבור עוסקין בו לאו משום דדוקא בצבור איירי אלא דעיקר הקושיא מדנקט סתמא משמע דבכל ענין איירי אלא שאין זה מספיק כיון דלא פריך לעיל אגופא דמתני' דהכא אלא מדיוקא דאם לא התחיל לא יתחיל א"כ שפיר הוי מצי לאוקמי הך דיוקא לענין תפלה ביחיד אע"כ דתלמודא דידן נמי פשיטא ליה דמתניתין דהכא לא איירי בתפלת יחיד כלל אלא בצבור דוקא א"כ הדרא קושיא לדוכתא. מיהו יש ליישב לפי מ"ש בסמוך דאפילו להנך פוסקים דמחמירי בתפלה לענין בעל קרי טפי מד"ת ע"כ לאו משום האי אסמכתא דריב"ל דאסמכו אסיני דלפום ה"ט לא שייך להחמיר בתפלה טפי מת"ת דהוי עיקר תקנתא דעזרא. אלא מאי שהחמירו בתפלה היינו משום גדר טומאה ונקיות בעלמא דמש"ה סגי בט' קבין וא"כ לפ"ז א"ש דהא במתני' לא איירי כלל מנתינת ט' קבין אלא מטבילה גמורה דהוה עיקר תקנתא דעזרא ומש"ה מחלק בירושלמי בין ציבור ליחיד משא"כ לענין דינא דהשתא דלא מצריכין רק ט' קבין אפילו לפוסקים המחמירים ומשום נקיות בעלמא א"כ לא שייך להחמיר אפי' בדיעבד שיהא צריך להפסיק בתפלתו כיון דאסור להפסיק כנ"ל:

11 בתוס' בד"ה אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה והוי מעוות כו' ור"י פי' דיחזור ויתפלל עכ"ל. לכאורה היה נ"ל דר"י לשיטתו שכתב לעיל ספ"ק גבי פתח בדשיכרא שצריך לחזור ולברך ומשמע דלא חיישינן לברכה לבטלה בכי האי גוונא ומש"ה פסק הכא נמי שצריך לחזור ולהתפלל אלא דא"א לומר כן שהרי כל הפוסקים הראשונים והאחרונים פסקו לעיל דבכל ספק ברכות לא יחזור ויברך. ועוד דהא הר"י גופא כתב לעיל הא דאמר ר"י ולואי שיתפלל אדם כל היום היינו דוקא בספק שהתפלל אבל בודאי התפלל לא. א"כ לפ"ז צ"ל טעמו של הר"י וכל הפוסקים דהכא צריך לחזור ולהתפלל היינו משום דסבר דגברא דחוייא הוא וכן נראה מזה הטעם כתבו הפוסקים בסמוך גבי מי רגלים שותתין על ברכיו דאם לא שהה אינו חוזר אלא למקום שפסק והיינו משום דגברא חזיא. ולפ"ז נצטרך לומר דבמצא צואה במקומו דאיירי הכא שייך יותר לומר דגברא דחויא הוא. וא"כ לפ"ז כיון דרבה סובר אפי' במצא צואה במקומו הוי גברא חזיא וא"כ מאן דמחמיר בסמוך במי רגלים וסבר דגברא דחויא הוא הוי חד לגבי תרי דהלכה כרבים כנ"ל:

12 בד"ה אלא דכ"ע כו' ותימא דבמסכת ר"ה אר"י כו' וכן במגילה נמי כו' עכ"ל. והרי"ף ז"ל כתב דיש לחלק בין שופר ומגילה לתפלה דבתפלה יש להחמיר טפי לענין הפסק ולפי שיטתו צ"ל דהא דאמרינן בסמוך לימא בהא קמיפלגי היינו נמי לענין תפלה לחוד ונראה דתוס' דהכא לא ניחא להו לפרש כן דאי איתא דשייך לחלק בכה"ג אם כן מאי מקשה סתמא דתלמודא בר"ה מדר"י למאי דס"ד מעיקרא דס"ל בק"ש במבואות המטונפות חוזר לראש ומאי קושיא הא מהאי טעמא גופא מצי לחלק בין ק"ש לשופר ומגילה דהא אשכחן בהדיא דהחמירו בק"ש טפי לענין הפסקה דאין להפסיק אפילו בשאילת שלום בעלמא מאי דלא אשכחן בכל דוכתא אלא בק"ש ותפלה וכדאמרינן לעיל בהדיא אפילו בהלל ומגילה דשוו לק"ש לענין קורא למפרע אפ"ה מסקינן דפוסק ואין בכך כלום וכ"ש לענין תקיעות דקיי"ל כרבנן דר"י דסוף מסכת סוכה דכל חדא מצוה באנפי נפשה היא וא"כ מלתא דפשיטא מה"ט גופא יש לחלק בין שופר ומגילה לק"ש לענין דיעבד ושהה כדי לגמור אע"כ משמע להו להתוס' לענין שהה כדי לגמור את כולו לא שייך לחלק כלל כיון דלא תליא אלא בסברא אפילו במילי דרבנן. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. משא"כ לתירוצא דשר מקוצי דמחלק מסברא בין היכא שראוי לקרות ובין גברא דלא חזיא שאינו ראוי לקרות א"ש דחילוק זה הבין השר מקוצי ממסקנת הגמרא דר"ה גופא דלפירושו הא דקאמר ליה ר"י לרבי אבהו לדידי לא סבירא לי היינו משום דר"י סבר דהוי גברא חזיא דאין צריך להפסיק במבואות המטונפות. אבל לדידך דאית לך שצריך להפסיק וכיון דאין ראוי לקרות באותו שעה מש"ה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש נמצא דכל זה לא למדו השר מקוצי וסייעתו אלא משנויא דמסקנא דר"ה אבל המקשה דהתם דלא אסיק אדעתיה הך מילתא וסבר דר"י מדעתיה דנפשיה אמר לרבי אבהו שצריך לחזור לראש מש"ה מקשה שפיר דר"י אדר"י. אבל בשיטת הרי"ף לא שייך לומר כן שהרי הוא סובר דלקושטא דמלתא ר"י ורבי אבהו פליגי לכן שיטת הרי"ף צ"ע ויבואר בק"א:

13 בא"ד ורבינו יודא פי' דהכא לא מצי למימר כו' עד סוף הדיבור. וע' במהרש"ל ומהרש"א ז"ל שכתבו לפרש שיטת רבינו יודא על דרך שיטת הרא"ש ז"ל בתחלת דבריו אלא שיש קצת שינוי בין פי' מהרש"ל לפי' מהרש"א. ולע"ד לא יתכן לפרש כן פי' ר"י דהא הך סברא שכתב הרא"ש ז"ל לאו סברא פשוטה היא כ"כ כמו שאבאר ואי איתא שרבינו יודא נמי מהך סברא מפרש כן לא הו"ל לסתום אלא לפרש אלא מה שנלע"ד בפירוש ר"י היינו משום דלישנא דתלמודא משמע ליה דהא דקאמר לימא בהא קמיפלגי אין הכוונה דר"ח ורב המנונא דפליגי הכא בשהה כדי לגמור את כולה פליגי נמי בכל דוכתא כיון דעיקר מילתייהו לא קאי אלא לפרש הברייתא דבהכי איירי וא"כ אי ס"ד דבכל מקום ששהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש א"כ אמאי נקט מים שותתין על ברכיו. אלא דע"כ אפילו למ"ד חוזר לראש היינו דוקא בכה"ג שלא ראוי לקרות אבל בעלמא מודו והיינו כסברת השר מקוצי דסליק מיניה. אלא דלענין דינא דפשיטא ליה לשר מקוצי דכיון דמשני הש"ס דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש ולא קאמר איפכא משמע דהכי הלכתא. ואהא מפרש רבינו יודא דאין מכאן ראיה דאפשר אפילו בכה"ג למאן דסובר דאין חוזר אלא למקום שפסק בדלא שהה ה"ה בדשהה. וכיון דבהכי פליגי אפשר דהלכה לגמרי כמ"ד למקום שפסק. אלא הא דלא קאמר סתמא דתלמודא איפכא דכ"ע אינו חוזר לראש היינו משום דלא מצי לומר כן כדמסיק רבינו יודא וכיון דלא חוזר לראש ודאי גברא חזיא הוא. ומ"ש ר"י נמי בדשהה קמיפלגי אין הכוונה בדשהה בלחוד קמיפלגי ז"א דהא לפי סברת המקשה נמי בדשהה קמיפלגי אלא הא דקאמר ר"י בדשהה קמיפלגי ר"ל בין בדשהה בין בדלא שהה קמיפלגי כדפרישית ואהא מסיק שפיר דא"א לומר כן. כן נ"ל ברור בכוונת רבינו יודא ודלא כמהרש"ל ומהרש"א ועיין עוד בק"א ובחידושינו בסוף מסכת ר"ה ודו"ק:

14 בגמ' ר"ח ורב המנונא כו' חד אמר למקום שפסק. לכאורה יש לתמוה דא"כ מאי קמ"ל בברייתא דחוזר ומתפלל דבשלמא למסקנת התוס' בד"ה ממתין דאפילו אם יש בהם טופח ע"מ להטפיח מותרים א"כ מצ"ל שפיר דהא גופא קמ"ל בברייתא דא"צ להמתין אלא עד שיכלו המים ממש ולא יותר משא"כ לפירוש הרב רבי יוסף שהביאו התוס' ודאי קשה ול"ל דהא גופא אתי לאשמעי' בברייתא שאינו חוזר אלא למקום שפסק הא ליתא דאדרבא לישנא דברייתא איפכא משמע מדקתני וחוזר להתפלל ולא קתני חוזר לתפלתו משמע ריהטא דלישנא חוזר לראש אלא מסברא בעלמא פשיטא ליה לר"ח דע"כ למקום שפסק איירי ברייתא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב בדוחק דאתי לאשמעינן שאין צריך לעקור רגליו ממקום ההשתנה דקס"ד דאע"ג שנבלעו בקרקע אפ"ה זילא מילתא קמ"ל דלא לאחר זה מצאתי שב"י כתב בשם הגהות מיימון שצריך באמת להרחיק ד' אמות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע מיהו מלשון המקשן בסמוך דקאמר לימא בהא קמיפלגי משמע קצת כפירוש הרב רבי יוסף דאם לא כן מאי ס"ד מעיקרא לאוקמי ברייתא דוקא בשהה כדי לגמור את כולה משא"כ לשיטת הרב ר"י א"ש דס"ד דמסתמא כיון שצריך להמתין עד שיבלעו המים בקרקע ולבדוק בבגדיו אם יש בהם טופח על מנת להטפיח א"כ מסתמא שוהא כדי לגמור את כולה אלא כיון שכל הפוסקים פסקו דלא כהרב ר"י א"כ צ"ל דהא דקאמר לימא בהא קמיפלגי היינו משום דפשיטא ליה דבלא שהה כ"ע מודו דאינו חוזר לראש דגברא חזיא הוא והיינו כדפרישית בסמוך כיון דחזינן דרבה סבר דאפילו במצא צואה במקומו תפלתו תפלה דהוי גברא חזיא כ"ש בהאי דמים שותתין על ברכיו דקיל מיניה כדפרישית דאפשר דרבא נמי מודה כל זה לסברת המקשן משא"כ למסקנתו דר"א ע"כ מפרש מאי דאמר חוזר לראש משום דגברא דחויא הוא כרבא דלעיל דס"ל דבכל ענין הוי גברא דחויא כנ"ל: